• עומרי שדה פסיכולוג קליני

חוסר המושלמות שבפרפקציוניזם

עודכן ב: פבר 1


הרבה אנשים שואפים לשלמות בצורה כזו או אחרת. בין אם בעבודה, במראה, בזוגיות או בציפיות שלהם מאחרים. יש כמה בעיות עם פרפקציוניזם; אחת המשמעותיות שבהן היא העובדה שזה פשוט לא אפשרי. שלמות היא אידאל, שכמעט בהגדרה שלו הוא בלתי אפשרי להשגה. בעיה נוספת היא שהקריטריונים למדידה של שלמות מוטלים בספק. איך הגענו לקריטריונים האלה? האם הם נכונים? ואפילו אם נתייחס אליהם כנכונים, האם הם יישארו כך תמיד? אם הציפיות שלנו משתנות, כמה מדויקים הקריטריונים האלה יכולים להיות מלכתחילה?


שלמות לא משאירה מקום לשיפור. היא הטוב ביותר, האולטימטיבי, לא יכול להיות יותר טוב מזה. זה מושלם! האירוניה של פרפקציוניזם היא שעצם הבחירה בסטנדרט כל כך גבוה לשאוף אליו, היא חוסר שלמות. זה סטנדרט לא הגיוני למדוד לפיו ולקבוע אושר או הצלחה.


אלו השואפים לשלמות, לעיתים קרובות ומבלי לשים לב, הופכים את חייהם לאומללים במידה מסוימת. יש מספר רגשות שמתלווים לגישה הפרפקציוניסטית. תחשבו על השאלות הבאות:


  • האם אתם כועסים כשאתם או אחרים עושים טעויות?

  • האם אתם לא מסוגלים להתפשר?

  • האם אתם מתאכזבים בקלות?

  • האם אתם חסרי סבלנות?

  • האם אתם שואפים להיות טובים יותר מאחרים?

  • האם אתם מעדיפים לעשות דברים בעצמכם מאשר לתת לאחרים לעשותם?

  • האם אתם חושבים שלהיות ממוצע שווה ערך לכישלון?


אם עניתם בחיוב לשאלות האלו, אז יש סיכוי טוב שיש לכם כמה עמדות פרפקציוניסטיות לגבי עצמם ואחרים. וגם, שאתם מכינים את עצמכם לאכזבה. זה כן אפשרי להיות פחות ממושלם ולהיות מסופק. בואו נסתכל טוב יותר על פרפקציוניזם ועל איך הוא יכול להפוך לסיפוק פשוט מביצוע מתקבל על הדעת.


פרפקציוניזם הוא אמונה נלמדת שמתפתחת לרוב בילדות. אין שום חוק או הוראה ברורה שאומרים שאתה חייב להיות מושלם, "או ש..". אבל יתכן שיש דפוס מחשבתי שאומר בדיוק את זה. הורים, מורים, מאמנים ומבוגרים אחרים בחיים של ילד יכולים בקלות להטמיע בילד את העמדה שכל דבר פחות ממושלם הוא כישלון. מה בדיוק מביא לשלמות הוא לרוב מעורפל ומסתכם בצורה בה המבוגר הגדיר את זה. זה מלמד את הילד ששלמות מושגת רק כשהמבוגר, הסמכות, אומר כך.


בהתאם לכך, כמבוגר, כל הישג של שלמות יצטרך בהכרח להיות "מאושר" על ידי איזושהי דמות סמכותית. לרוב דמות הסמכות הזו מושלכת על בן הזוג, המנהל, המנחה או מבוגר אחר בעמדה של סמכות נתפסת. חתירה מוגזמת להשגת אישור מדמות הסמכות הזו הופך לאמצעי להשגת שלמות, שיכול גרום ללחץ ומתח רב ולמעשה לפגוע בתפקוד.


התוצאה של זה היא ביצוע, ציון או משוב נמוכים מהמצופה שגורמים בתורם לתסכול, כעס ודיכאון. זה יכול להוביל להשקעת מאמץ רב יותר בביצועים שאליו מתלווה עוד לחץ ודיכאון, שפוגעים עוד יותר בתפקוד. הכיוון מאוד ברור: ההרגשה הולכת ומתדרדרת ונגמרת במצבי רוח דיכאוניים רבים, מוטיבציה נמוכה, ערך עצמי נמוך ובמקרים מסוימים גם במחשבות אובדניות. החיים לא צריכים להיות כאלה.


הגורם הקריטי בפרפקציוניזם הוא מה שנקרא "מוקד שליטה חיצוני" שבפשטות אומר שאנחנו מחפשים את האישור לשלמות שלנו מחוץ לעצמנו. אפילו אם אנחנו בעצמנו קובעים את הסטנדרט לשלמות, הפנמנו אותו ממבוגרים בתהליך ההתבגרות. זה לא סטנדרט שאנחנו בוחרים בו באופן מודע, מחושב ובוגר, אחרי שהקדשנו לו מחשבה. כמובן, אנחנו יכולים להשתמש במילה "מושלם" באופן גנרי כשאנחנו מתייחסים להתנהגות או ביצוע ברמה שמתקבלת על הדעת, או אפילו ברמה טובה מכך. ההתנהגות או הביצוע האלה נמדדים על ידי קריטריון מציאותי והגיוני. עם זאת, זה לא פרפקציוניזם.


פרפקציוניזם, בהגדרתו, ולפי איך שהוא הופנם אצלנו, מתייחס לסטנדרט שהוא גם בלתי ניתן להשגה וגם נקבע רק על ידי גורמים חיצוניים. ככזה, הצעד הראשון בהתמודדות עם פרפקציוניזם הוא להכיר במקור שממנו שאבנו את הסטנדרטים הגבוהים שלנו, ואז לכוון אותו מחדש בהתאם למבנה הפנימי שלנו.


המבנה הפנימי הזה צריך להיות מבוסס על הערכה הגיונית וברורה של היכולות, תחומי העניין, והמוטיבציות שלנו. הבנה של מטרות אישיות ומקצועיות מציאותיות, והבנה מבוססת מציאות של מה זה אומר אם המטרות האלו לא הושגו - כל אלו חשובים בהערכה מחדש של מה בדיוק נחשב להצלחה, בניגוד למה נחשב מושלם.


יש כמה אמונות שיכולות להסתובב בראש ולחזק פרפקציוניזם, ואלו צריכות להשתנות. למשל, האמונה הפשוטה ש"אם אני לא מוצלח, אז אני כישלון" – היא פרפרקציוניסטית. אין פשרה - רק הצלחה או כישלון, שחור או לבן. אין גוונים של אפור.


בפועל, אפשרי להצליח חלקית, והמשמעות של זה היא לא כישלון בשום אופן. אפילו 30% הצלחה זה לא כישלון (תחשבו על צמצום שליש מכמות הסיגריות עבור אדם בגמילה). זה פשוט אומר שיש צורך בשיפור. במובן הזה, כישלון הוא משוב שמראה מה צריך להשתנות כדי להשיג שיעור גבוה יותר של הצלחה. ואכן, להתייחס לכישלון כמשוב מראה שבעצם אין דבר כזה כישלון, רק משוב.


עוד אמונה נפוצה (או עיוות קוגניטיבי) היא ש"אם אני לא הכי טוב, אני לא טוב". הגישה התחרותית הזאת מבוססת על הרעיון שהכי טוב הוא מושלם ושכל דבר פחות מהכי טוב הוא גרוע. גם זה, כמו כישלון והצלחה, חסר גוונים שבאמצע. בנוסף, הכי טוב נקבע על ידי השוואה לאחרים, ולא על ידי סטנדרטיים פנימיים.


עם זאת, גם סטנדרטים פנימיים יכולים להיות מאוד לא מציאותיים, אם אלו הופנמו בילדות מהורים דורשניים מדי. זה אירוני שלשאוף להיות הכי טוב יכול להגביר ללחץ וחרדה שפוגעים בסיכוי לביצוע טוב, בייחוד כמנסים לבצע "הכי טוב". וגם, שעל ידי בחירה בגישה יותר מתונה, יש פחות מתח והביצוע נוטה להיות יותר טוב. הרבה יותר קל לעשות את הכי טוב שלך כשאתה לא חייב לעשות את הכי טוב שלך מפחד שמא תהיה הכי גרוע – ואולי אפילו תיענש.


סיפוק אישי ואושר יכולים להגיע מהצלחות והישגים שבתורם הגיעו מביצועים יעילים והתנהגות מחושבת. אבל, אין שום הוכחה לכך ש"שלמות" שווה לסיפוק או אושר אמיתי. יש הוכחות שמראות ששאיפה לשלמות מגבירה לחץ ומתח שאחר כך תורמים להתפתחות של חרדה ודיכאון, סימפטומים גופניים, והרגשה כללית של חוסר סיפוק ועצב. זה החוסר שלמות שבמושלמות. למה לא ללמוד להיות פחות ממושלם? כנראה תהיו בריאים ושמחים יותר.


(*בהמשך לפוסט הזה פרסמתי מאמר מקיף יותר באתר על פרפקציוניזם שנוגע באספקטים השונים של התופעה בהרחבה, וגם בכלים ודרכי התמודדות איתה. המאמר: פרפקציוניזם: המדריך המושלם)

  • Google+ Social Icon
  • YouTube Social  Icon

עומרי שדה | פסיכולוג בתל אביב © כל הזכויות שמורות