לפני שאכנס לתיאור של טיפול, אגיד שאני נתקל לא מעט בפרפקציוניזם בקליניקה. מרבית הפעמים מטופלים לא מגיעים בגלל שהם רוצים לעבוד על הנטייה הזו שלהם או מתוך מודעות אליה, אלא בגלל ההשלכות שיש לה שהם חווים בחייהם: מתח, חרדה ודיכאון בעיקר.

​

נועה, מהנדסת בסוף שנות העשרים לחייה (שם בדוי, וכל הפרטים הרלוונטיים שונו), הגיעה לטיפול כי הרגישה שכבר חודשים היא לא מצליחה לישון כמו שצריך, לתפקד כהרגלה בעבודה ולמצוא רוגע בחיים. על פניו היא הרגישה שאין לה שום בעיה "רצינית" ושלא חסר לה כלום בחיים, אפשר לסמן וי על כל הדברים החשובים: יש לה בן זוג ועבודה שהיא אוהבת, משפחה תומכת, חברים קרובים ויציבות כלכלית.

​

לכן, היא הרגישה אשמה על עצם היותה בטיפול, "למה אני נתקעת על כל מיני שטויות מהיומיום ולא מסוגלת לשחרר?". היא תיארה את הדקות הארוכות שהיא מקדישה לניסוח של מיילים שגרתיים בעבודה ואפילו של הודעות בנייד. אלו יכולים להמשיך להעסיק אותה גם הרבה אחרי שכבר נשלחו (ונענו). את הרגשתה התמידית בעבודה שכולם מאוד נחמדים אליה ולא רוצים שתפגע אז הם לא אומרים כל מה שהם חושבים על הביצועים שלה. את חגיגות יום ההולדת לבן הזוג שהשקיעה בהן כל כך הרבה אנרגיה "כדי שיהיה מושלם" עד שביום עצמו כבר הייתה עייפה ומתוחה מדי בשביל להנות. ואת הלחץ הקבוע לפני ארוחת שישי עם משפחתה, שמא מה שהיא הכינה לא יצא בדיוק כמו בתמונות ויהיה "סתמי".

​

הראש והגוף של נועה עבדו 24/7 כדי להספיק את הדברים "הרגילים" שהיא צריכה לעשות בשגרה. בשנים בהם למדה באוניברסיטה דברים הצליחו להסתדר בסוף אבל בקושי ומאמץ רב. היה זמן מוגדר יחסית ללימודים ולמבחנים, היא גרה עם שותפים לדירה, לא הייתה בזוגיות מחייבת ועבדה כמלצרית. אז, היא הרגישה שחוקה מאוד "אבל יחסית בשליטה" על החיים שלה. המצב השתנה כשנה לפני הגעתה לטיפול, כשהתחילה לעבוד כמהנדסת בחברה גדולה, ובמקביל לכך עברה לגור יחד עם בן הזוג.

​

נועה השקיעה מאמץ רב לבלוט בצוות בו עבדה, כיוון שסימנה לעצמה את המטרה להפוך לראש צוות בעצמה מהר ככל האפשר. בדרך לשם היא השקיעה בכל פן בעבודה, כך שיעשה באופן הטוב ביותר. היא הייתה הראשונה במשרד בבוקר והאחרונה לצאת. במקום רק לדבר בסבב בישיבות הצוות היא הכינה מספר שקפים שסיכמו את מה שעשתה במהלך השבוע. היו לה רשימות מסודרות שהתעדכנו באופן יומי למשימות שצריכה להשלים באופן יומי, שבועי וחודשי. את ארוחות הצהריים שלה היא אכלה במשרד תוך כדי עבודה כדי להספיק את הכל, כי לא יכלה להרשות לעצמה להפסיק לעבוד ל45 דקות. בכל פעם שהתלבטה בשאלות מקצועיות הייתה הולכת להתייעץ עם 3 חברים שונים מהמשרד, וחושבת זמן רב איך תוכל לוודא שלא תעשה טעויות.

​

אבל טעויות היו גם מנת חלקה. טעויות קטנות, אי דיוקים, הערות לשינויים קלים. לרוב היא קיבלה מחמאות מחבריה לצוות והמנהלים, אך את אלו היא דחתה בכך שהיו "נימוסים רגילים של עבודה". לעומתן, כל הערה שקיבלה הייתה שולחת אותה לספירלה של מחשבות: "איך יכולתי לפספס את זה? הייתי צריכה לצפות מראש שזה הפורמט שהם יעדיפו, למה אני אף פעם לא מצליחה לעשות דברים כמו שצריך עד הסוף? פעם הבאה אני עוברת על זה עוד פעם לפני שאני מציגה". בימים כאלה בהן קיבלה הערות על עבודתה היא הייתה חוזרת מהעבודה מותשת מעומס המחשבות וההרגשה הרעה שהן גררו. בניסיון לפצות על כך, היא הייתה ממשיכה לעבוד שעות נוספות מהבית.

​

והשעות האלו לא באו על חשבון הזוגיות, החברים והמשפחה, כי גם בתחומים האלה לא הרשתה לעצמה לאכזב אף אחד, כי זה יהיה בלתי נסבל. הן באו על חשבון הזמן הפנוי והתחביבים שלה. "אין טעם להמשיך ללכת לחדר כושר אם לא עושים אימונים סדירים, כבר עדיף לא לעשות בכלל". בסופה של השנה הזו נועה ג'ינגלה עדיין את רוב הכדורים באוויר אבל עשתה את הכל בלי הנאה או תחושה של סיפוק מהעשייה שלה. להפך, היא הרגישה שככל שהיא לכאורה מתקדמת בכיוונים שרצתה בתחומים השונים בחייה, כך היא מרגישה פחות מוצלחת, ויותר מדוכאת ואשמה על כך.

​

נועה, הצעירה מבין 4 אחים, גדלה במשפחה אוהבת ותומכת. הוריה עצמאיים המוערכים בתחומם ואת אחיה הגדולים היא תופסת כ"מצליחנים כאלה". בילדותה תמיד קיבלה מחמאות על הלימודים ופעילותה בחוגים וכד', שהיו טובים בסך הכל "אבל לא משהו מיוחד". היא זוכרת את ההתרגשות של ההורים כשאחיה קיבלו מאיות בבגרויות, מדליות בתחרויות ספורט או מדעים ובהמשך כשהתקבלו לאוניברסיטאות יוקרתיות בחו"ל או למשרות בכירות. להרגשתה, היה הבדל בין "מחמאות שצריך לתת לילדים" מהוריה, לבין "וואו" כשהם התרגשו באמת.

​

כך, היא זוכרת שהשקיעה מאמצים רבים בבית הספר, בצבא ובלימודים כדי להצטיין ולהרגיש באמת טוב עם עצמה. כשהגיעה לשיאים כאלה נהנתה מתשומת הלב וההערכה מהסביבה, אך זו חלפה מהר כשתשומת הלב עברה למישהו אחר בתוך המשפחה או לאנשים אחרים במסגרות בהן הייתה. לצד זאת התגבשה אצלה המסקנה שלהגיע רק קרוב למצטיינת זה חסר ערך לגמרי, כי אף אחד לא זוכר אותך, בדיוק כמו את מי שנכשל.

​

בתחילת הטיפול הקראתי לנועה מספר משפטים וביקשתי שתחשוב אם היא מזדהה או מסכימה איתם:

​

• כשאני לא עומדת בסטדנרטים שאני חושבת שצריך לעמוד בהם, אני מרגישה חוסר שביעות רצון מעצמי ושאני לא מספיק טובה או פגומה.

​

• אני נוטה להתמקד ולזכור יותר את הצדדים השליליים של ביצועיי מאשר את אלו החיוביים.

​

• קשה לי לסלוח לעצמי על טעויות שאני עושה

​

• אני מקדישה זמן רב לחשיבה על טעויות או דברים שלא הלכו כפי שתיכננתי.

​​

• אני משווה את עצמי הרבה לאחרים

​

• אני מבקרת את עצמי לעיתים קרובות

​​

• אני מאמינה "שאין לא יכול, יש לא רוצה"

"נשמע כמו סיכום טוב של מה שעובר לי בראש" היא ענתה.

​

בפגישות הראשונות התמקדנו במה זה פרפקציוניזם, איך הוא בא לידי ביטוי בחיים שלה, והשורשים שאולי היו לו בילדות ובהרגשתה בתוך המשפחה. בהמשך בחנו איפה הוא מועיל לה בחיים ואיפה הוא מקשה עליה. בנקודה הזו נועה חששה מאוד מהמשמעות של המשך הטיפול. אם המטרה היא לגרום לה להרגיש בסדר עם בינוניות אז זה לא מה שיעזור לה, היא אמרה. היא רצתה ללמוד איך להתמודד עם העומס ולא לקחת דברים קשה, בלי לוותר על השאיפות. הסברתי שהמטרה שלנו בהחלט לא תהיה לשכנע אותה להתנהג או להאמין במשהו שהיא לא רוצה ושאם בסוף יתרחש שינוי בחייה, הוא יגיע מתוך התנסות ובחירה שלה. יחד עם זאת, הטיפול כן יצריך ממנה לחקור ולבחון את ההנחות שלה לגבי החיים והדפוסים הרגילים שלה, כדי שתוכל להחליט מה מתאים לה ומה הייתה רוצה לשנות.

​

נועה התבקשה לתעד במהלך השבוע מקרים בהם הרגישה מתח או רגשות שליליים, באיזה סיטואציה זה קרה, מה חשבה לפני כן ומה עשתה בעקבות הרגשות האלו. בעזרת המידע הזה מיפינו את הטריגרים שלה – הרגשות שמניעים אותה להתנהגות פרפקציוניסטית. היא הופתעה לגלות עד כמה התנהגותה מחוברת לרגשות ולאמונות בהן החזיקה. למשל, האמונה "אני חייבת להיות בין הטובים כדי שיקבלו ויעריכו אותי". כל מצב שעורר בה חשש שלא תתקבל ותוערך כמו הקולגות שלה הוביל אותה למרדף אחרי ביצוע מושלם ומעבר: הגשת פרויקטים עם אפס הערות ותיקונים, השגת קונצנזוס מלא על רעיונותיה בקרב המנהלים, מענה למיילים וטיפול בבקשות במהירות האפשרית, ועוד. ואלו רק במסגרת העבודה.

​

אחרי שחשפנו מספר כללים והנחות וכן דפוסי חשיבה והתנהגויות פרפקציוניסטיות, התחלנו להעמיד אותם למבחן. בנינו ביחד מספר ניסויים התנהגותיים שמטרתם לשנות את התנהגותה הרגילה, והתחלנו ממה שהיא הגדירה כהכי פחות קשה עבורה לנסות. כך, נועה הפסיקה לענות מיד לכל מייל שנשלח ודחתה את מה שהכי פחות דחוף לסוף היום או יום למחרת. היא ציפתה שזה יגרור חוסר שביעות רצון ושינוי היחס כלפיה בקרב העובדים במרומז או בגלוי. עם זאת, היא לא יכלה למצוא אף סימן לכך בפועל. אפילו השינוי הקל הזה הפחית את רמת המתח היומיומי שחוותה ואפשר לה לתכנן את זמנה באופן רגוע יותר.

​

הניסוי הבא היה להפסיק לערוך את דבריה למצגת בישיבות הצוות, ורק לדבר על כך בע"פ. נועה חשבה שעדכונים שהיא צריכה להעביר לא יובנו במלואם בלי המצגת. כשביקשתי ממנה לעשות סקר קטן במשרד (שמטרותיו לא נחשפו) ולשאול את חברי הצוות מה הבינו מדבריה בישיבה, היא נוכחה לדעת שכל מה שהיה חשוב לה הובן. בהמשך נועה התנסתה גם בהפחתת ההתייעצויות עם אחרים לפני קבלת החלטות ובהגבלת אופן ומספר הבדיקות שעושה לעבודתה לפני שמעבירה אותה הלאה.

​

אבל לא הכל עבר טוב מבחינתה. כשני שליש לתוך הניסויים ושינויי ההתנהגות שעשינו נועה קיבלה משוב על פרויקט גדול שכלל גם הערות שליליות ובקשות לתיקונים. היא ראתה בזה כתוצאה ישירה של הפחתת הסטנדרטים שעשתה והייתה מוכנה לוותר על אורח החיים המאוזן והרגוע יותר כדי לא לפגוע באיכות עבודתה. בנקודה הזו ביקשתי ממנה לבחון את המשמעויות של המשוב לעומק:

​

• האם כל הערך שלה כעובדת מתבסס אך ורק על הפרויקט הזה?

​

• האם הגיוני לצפות רק למשוב חיוביים? איך זה אצל רוב אנשי הצוות שלה?

​

• האם השינויים שעשתה באופן עבודתה היו באמת קשורים לביקורת שקיבלה? כלומר, האם לבדוק את הדברים פעמים נוספות ולהתייעץ עם אחרים היה גורם לה לעשות משהו אחר?

​

• האם מתח וחרדה היו גורמים לה לבצע את הפרויקט טוב יותר? היו מונעים ממנה "לטעות"?

​

על מרבית השאלות האלו היא השיבה בשלילה. לאט לאט היא הייתה מסוגלת להפחית את החרדה ותחושת האשמה שהמשוב עורר בה בעזרת בחינה ושינוי דפוסי החשיבה שהייתה רגילה להם.

​

בהמשך הטיפול נגענו גם באמונות וההתנהגויות הפרפקציוניסטיות בתחומים האחרים של חיה – בזוגיות, במשפחה, בחיי החברה ובפעילויות הפנאי. בסוף הטיפול היא לא "השתכנעה להסתפק בבינוניות" כפי שחששה בתחילתו. היא הצליחה לאתגר אמונות והנחות שהתקבעו בחייה ולשנות דפוסי חשיבה והתנהגויות פרפקציוניסטיות, ובכך לאזן את חייה באופן שדווקא קידם אותה להשגת המטרות האישיות שלה.